באוויר יש כבר ניחוח של סתיו, והרבה עלים צבוניים מתעופפים להם ברחוב, אז יצאתי החוצה לחצר לשחק. אספתי ערמות עלים, כמו שנהגתי לעשות בילדותי הלבנה. גרנו= אני סבתי אמי דודתי ואחותי הקטנה בתוך ביקתת עץ קטנה וישנה. הייתה זאת תקופת המילחמה ששם כול הגברים התגייסו לצבא בהוראת החוק. לפתע נשמע כולו של הקומקום השורק המודיע כי ארוחת-הערב מוכנה על השולחן. נכנסתי אל הביקתה וסגרתי אחרי את הדלת.
ניחוח תפוחי-אדמה עלה בחדר מן המטבח ועד הדלת. שמתי את מעיל המשי הדק שלי על המטלה ונכנסתי לסלון. אחותי שחקה ברכבת הצעצוע שהייתה שלי, לא היו לה צעצועים מלבד זה מכיוון שהינו ענים נורא. התחלנו להיתכנס למטבח לארוחת-הערב. "האוכל מוכן!" קראה סבתי וחילקה את האוכל בכמויות שוות וקטנות, מלבד לאמא שלי כי הייתה היא בהריון. התחלנו לאכול וסבתי התישבה על הכיסא ונאנחה."אחח... לו רק מוטי היה כאן.... אבל הוא לא..." אמי גם נאנחה ואמרה:"אוי, איך הגענו למצב זה?" חשבתי לעצמי, לו רק הינו מקשיבים לעצת סבי.... אבל כבר מאוחר מדי ובכול-זאת המצב גרוע גם שם אבל לא עד-כדי-כך כמו אצלנו..... לפתע קול יריה נשמע מחוץ לחולון "מהר להיתחבא אני מפחדת!" אמרה אחותי "אין טעם לזה ילדתי, הם בכול-זאת ימצאו אותנו...." אמרה דודתי. חשבתי מחשבה אחת אחרונה לפני שהכול ניגמר, מדוע זה מגיע לנו? למה יש מלחמות בעולם?! למה?! ולמה הציפורים מציצות, הרוח מנשבת בקלילות, ואפילו המים לא מפסיקים לפחפך בכיור, ובכול זאת אפילו כול-זה למה הקומקום כבר לא שורק?!.....
כתבתי את-זה בערך שעה אז בבקשה תגיבו עבדתי על-זה קשה מאוד אז,
יאללה ביי!!!!!
|
|
|
;){kind=link}